בקריאה שנייה – הרעיונות העיקריים של הבודהיזם/אירית ורד

זו הפעם השלישית שאני קוראת את "הרעיונות העיקריים של הבודהיזם". בכל פעם אני מגלה דברים חדשים ותוהה איך אלה נסתרו מעיני בקריאה קודמת. אפשר אמנם לומר זאת על כל ספר, שקריאה בו אף פעם אינה דומה לקודמתה. אבל, במקרה הספציפי הזה אני יכולה לאבחן בבטחה, שההבדל בין הקריאות השונות שלי את הספר הוא פונקציה של התפתחות רוחנית.

כל זאת נכתב כדי להסב את תשומת לבם של הקוראים המגוונים שייטלו לידיהם את הספר, איש אשה וציפיותיהם הם, לכך שהעובדה שהם באים מאסכולות שונות ונמצאים בשלבים שונים בדרך, תהיה לה השפעה מכרעת על הקריאה. הבודהה עצמו נהג להתאים את הלימוד שנתן לקהל השומעים, עד כי לעתים נוצר הרושם כאילו הדברים שאמר אינם מתיישבים זה עם זה.

ההקדמה הזאת נועדה לסייע לך הקורא למקם את עצמך מול הטקסט. הבודהיזם אמנם שואב את רעיונותיו ממקור כוח אחד, הלוא הוא הלורד בודהה, אבל משם הסתעף הסתעפויות רבות ומגוונות, כולן רלוונטיות וטובות.

"שלוש דרכים עיקריות" משויך לקבוצת "דרך האמצע" של המהיינה, "המרכבה הגדולה" (להבדיל מההניינה, "המרכבה הקטנה"). מה שמייחד דרך זו היא ההתכוונות שלה, והיא מכוונת את עצמה לא פחות מאשר להגיע למצב של "הארה", מצב התודעה הגבוה ביותר, מצב תודעה של בודהה. "שלוש דרכים עיקריות" הוא פואמה בת 14 בתים, שמתארת בקצרה כיצד אפשר לממש שאיפה זו להשגת הארה.

השיר נכתב על ידי ענק הרוח הטיבטי, בן המאה ה-14, ג'ה צונגקאפה לובסנג דרקפה. הוא כתב אותו לתלמידו האהוב נגוואנג  דרקפה, שנשלח על ידו לרחבי טיבט להקים מנזרים. לב התלמיד יוצא אל מורהו, והוא שולח אליו מכתבים שבהם נותן ביטוי לגעגועיו.  ג'ה צונגקאפה מנסה לעודד את רוחו בשיר זה, שבו הוא פורש לפניו את הדרך.

הבודהיזם הגיע לטיבט 400 שנה לפני ימיו של ג'ה צונגקאפה. הטיבטים היו עם פשוט של רועי יאק, אם כי רוחני מאוד, ולכן התפתח שם סגנון כתיבה תמציתי ופרקטי, שביקש להקל על אותם רועים ולתאר בקצרה את השלבים המנטאליים הנחוצים להתמרת התודעה במטרה להשיג תודעה של הארה. ג'ה צונגקאפה נודע כרב אמן בכתיבת מה שמכונה לאם רים –  תקציר של "שלבי הדרך המדורגת להארה".

צונגקאפה למעשה השיב לחיים את הבודהיזם שהיה בדעיכה בטיבט. הוא נחשב לפרשן הגדול בהיסטוריה של הבודהיזם, וכתב כעשרת אלפים דפים של הסברים על מכלול הכתבים הבודהיסטיים הקלאסיים. בעקבותיו נוצרה המסורת הבודהיסטית הקרויה "גלוקפה", ששושלת הדלאי לאמות נמנית עמה.

הפואמה מלווה בביאור של ענק רוח נוסף קרוב יותר לזמננו, פאבונגקה רינפוצ'ה, שחי בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, שנודע לתהילה בשיעורים רבי העוצמה שהעביר להמונים בטיבט. אלמלא הביאור המקיף והעמוק שלו לא היה אפשר להבין על מה מדברת הפואמה. תלמידיו של פאבונגקה רינפוצ'ה הם שרשמו והעלו על הכתב את הלימוד מפיו. לכך מתווספות הערות מאירות עיניים שמלוות את הביאור, מפרשות ומרחיבות את ההבנה. וכך בצד הלימוד המדהים של הדרך נפרש לפנינו סיפור מדהים לא פחות: גלגוליו של הטקסט ממורה לתלמיד, הקשר האמיץ ביניהם, והימשכותה של השושלת המופלאה הזאת עד לימינו אנו.

קן רינפוצ'ה גשה לובסאנג תרצ'ין, שתירגם את הספר מטיבטית לאנגלית, מספר בהקדמה על חייו כילד במנזר. הלימודים לא ממש משכו את לבו, ויחד עם חבריו השתעשע בירי כדורי בצק אל פיו של המורה המלמד. כולם שם במנזר כבר משכו ידיהם ממנו בייאוש עד שיום אחד שמע לימוד שנתן פאבונגקה רינפוצ'ה ובאחת הפך לתלמיד מצטיין. סיפורו על החיים במנזר, הדרך שעשה עד שהגיע יחד עם גולים טיבטים לאחר כיבוש סין לניו ג'רסי שבארה"ב, נוגע ללב. קן רינפוצ'ה היה תלמידו של קיאבג'ה טריג'אנג רינפוצ'ה, שהיה תלמידו של פבונגקה רינפוצ'ה.

הוא תירגם את הספר לאנגלית יחד עם תלמידו גשה מייקל רואץ'. קן רינפוצ'ה ומייקל רואץ' היו מוריה של לאמה דבורה צביאלי, מייסדת קלאסיקה בודהיסטית בישראל ומרכז רוחני ערבה, שתרגמה יחד עם תלמידיה את הספר לעברית.

ולעיקרו של דבר, מהן שלוש הדרכים העיקריות? למעשה, הן שלוש תמורות מנטליות שאמורות להתרחש כדי שנממש את שאיפתנו להארה. הראשונה היא תפנית, שבה נוצרת הבנה כי הדברים הארציים בחיינו הם זמניים וחולפים, בסופו של דבר נזדקן ונמות ונאבד אותם, וכי הדבר היחיד שיכול להביאנו לאושר היא ההליכה בדרך הרוחנית. התמורה השנייה היא הבודהיצ'יטה – ההבנה העמוקה שאושרנו שלנו תלוי באושרם של אחרים ומתפתחת שאיפה להוציא גם אחרים מסבל. התמורה השלישית היא "השקפה נכונה", הבנה עמוקה של איך באמת הדברים פועלים במציאות שלנו. הבנה זו מקנה לנו יכולת לשלוט במה שקורה לנו ולייצר מציאות אחרת.

Share this post



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *